הסתער לתוך מלכודת האש הפיגוע ב"ציר המתפללים" בחברון לפני שנה היה אחד מהאירועים הטראומטיים עבור צה"ל בשנים האחורונות. שלושה מחבלים חמושים ברובי 16-M וברימוני יד הסתתרו לאורך ציר המתפללים המחבר בין קריית-ארבע ומערת המכפלה, ולאחר שאחרון המתפללים נכנס לקריית-ארבע פתחו באש כבדה לעבר כוחות הביטחון שאבטחו את המתפללים. המחבלים ריססו באש ג'יפ של מג"ב, וארבעת יושביו נהרגו. למשמע מטחי האש נזעקו למקום כוחות נוספים, בהם וינברג, ששימש מח"ט חברון. הוא הסתער לתוך מלכודת האש, נפגע בחזהו ובבטנו, ונפטר מפצעיו אחרי כמה דקות. וינברג היה המפקד הבכיר ביותר בצה"ל שנהרג באינתיפדה הנוכחית. בירוע נרצחו 12 ישראלים. שלושה חודשים וחצי לפני שנהרג היה עד מפקד חטיבת חברון, אלוף משנה דרור וינברג, לדיון משפחתי שנגע למקום קבורתו של אחד ממכריו. כשהגיע הביתה לאחר הלוויה אמר להדסה אשתו: "אצלי לא תהיה בעיה, אני אקבר בכפר-סבא ליד הדודים". הדסה היתה כל כך המומה מהעובדה שדרור מדבר על מותו, שאפילו לא שאלה אותו אם הוא סבור שחייו בסכנה. בי' בכסלו אשתקד, ערב שבת, נהרג וינברג בחברון, במה שיזכה מאוחר יותר לכינוי 'ציר המוות'. יחד איתו נהרגו שלושה חיילים נוספים, חמישה שוטרי מג"ב ושלושה מחברי כיתת הכוננות של קריית-ארבע. הוא נקבר על פי בקשתו בכפר-סבא, ליד שני אחיה של אמו, חללי מלחמת ששת הימים. וינברג, בן 38 במותו, השאיר אחריו אלמנה, הדסה, וחמישה ילדים: יואב (15), יעל (12), איתן (9), ישי (6) ואורי (4). בנו השישי, דרור-נחמיה, נולד חמישה חודשים לאחר מותו. את הריאיון עימה ביקשה הדסה לקיים בשעות הבוקר, לפני שהילדים הגדולים חוזרים מהגנים ובתי הספר. השיחה מתקיימת בדירה אליה עברה המשפחה יומיים לפני שדרור נהרג, כשעל ברכיה יושב דרור-נחמיה, הדומה מאוד לאביו. פעילות ההנצחה לזכר המפקד הנערץ בעיצומה. ביום השנה יראה אור ספר בשם 'וקראתם דרור בארץ', שיכלול הספדים ושיעורים שנישאו לזכרו ומכתבים שקיבלה המשפחה במשך השנה. מלבד זאת עתיד לצאת קובץ מאמרים שכתבו על דמותו של דרור מפקדיו ופקודיו. "המשפחה שלנו הוקמה על בסיס הצבא. הכרתי את דרור כשהוא כבר ידע שהוא יהיה מפקד בצבא, והתחתנתי איתו כשהוא היה בצבא. הצבא היה חלק מאוד גדול ממנו, אבל יחד עם זה היו כמובן דרור הבעל ודרור האבא. גם כשהוא היה בתפקידים מאוד תובעניים הוא תמיד דאג להתקשר ולהגיע הביתה, ולשאול אותי מתי יש, למשל, ערב אבות ובנים בתלמוד-תורה שהבנים לומדים בו. הוא לא תמיד הצליח להגיע, אבל הוא תמיד השתדל. כשהיינו בחופש הוא היה מנתק את כל הטלפונים כדי שאף אחד לא יטריד אותו. הוא היה משאיר את הביפר דלוק לדברים דחופים, ואם מישהו היה מתקשר למשהו לא דחוף הוא היה כועס מאוד. "אף פעם לא תפשנו את המצב כאילו רק דרור בצבא. כל המשפחה היתה בצבא. כי כמו שזה דרש ממנו כוחות מיוחדים ותובענות מאוד גדולה, זה דרש מהבית אותו הדבר. אי אפשר להיות נשוי לאיש צבא ולקבל את זה בגלל שהוא אוהב או מאמין בזה ובגלל שאת מוכנה לחיות עם זה. את חייבת להאמין במה שהוא עושה. וכיוון שראיתי בזה משימה לאומית מדרגה ראשונה, זה דרש ממני בצמתים מסוימים לדחות שאיפות מסוימות". הם הדריכו יחד בסניף בני-עקיבא בכפר-סבא. הוריו של דרור התגוררו במקום, והדסה, שהוריה התגוררו בחיפה (לאחר שעלו מאנגליה שלוש שנים קודם לכן), למדה שם באולפנה 'אמנה'. דרור היה בן בכור להוריו, שהתגרשו לפני כמה שנים, ובנוסף לאחותו ולאחיו יש לו אח מאביו ואשתו. תקופה מסוימת היו דרור והדסה "לפעמים ביחד, לפעמים לא". דרור התגייס לסיירת מטכ"ל ויצא לקורס קצינים, וכשחזר ליחידה כמפקד צוות הם נישאו. זה היה לפני שבע-עשרה שנה. אחר כך עבר לחטיבת הצנחנים, לתפקידי סמ"פ ומ"פ. עם סיום התפקיד עבר משפחת וינברג לקיבוץ מירב, שם עבדה הדסה כאחות שכירה, ודרור לקח שנת חופש ולמד יומיים בירושלים ושאר השבוע עבד בקיבוץ. אחרי שלוש שנים חזרו לקריית-משה. "מאחר שבגלל פעילותו בצבא הוא לא יכול לשבת וללמוד תורה, היה לנו חשוב לגור בסמיכות לישיבת מרכז הרב", מספרת הדסה. "דרור לא היה מוכן לזוז יותר מעשרה מטר מהריבוע הזה". להדסה זכורה היטב השנה בה למד דרור בפו"ם, "זו היתה אחת השנים הטובות שלנו. כל ערב הוא היה מגיע הביתה, והפכנו פתאום להיות משפחה". אחר כך שימש כקצין אג"ם בצנחנים ומאוחר יותר כמג"ד 890. "מבחינתו זה היה ממש לחזור הביתה. הוא עשה מה שהאמין שצריך להיעשות". וינברג יצא לשנת לימודים נוספת, הפעם באוניברסיטה, והשלים תואר ראשון. אחר כך נתמנה למפקד יחידת 'מגלן', ובעקבות פעילותו שם הוענקה לו דרגת אל"מ. מכאן פנה למלא שני תפקידים במקביל: מפקד מו"ס (מודיעין וסיור) ומפקד חטיבת הצנחנים המרכזית. ואז התמנה למח"ט חברון. הדסה: "הכניסה של דרור לתפקיד הזה לוותה אצלי בהמון חששות. היה לי ברור שזה ידרוש ממנו להיות בתפקיד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. בטקס ההחלפה בכיתי ממש, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי - רגע, למה אני בוכה, הרי אני צריכה לשמוח. אבל כנראה ידעתי מה מצפה לי, כי מאותו רגע שהוא קיבל את התפקיד הזה הוא השקיע בו את כל כולו, בניגוד לתפקידים קודמים שבהם הוא היה מתנתק כשהוא היה מגיע הביתה. הוא היה עבד לכלל. היו יכולים להתקשר אליו אנשי צבא, או תושבי האזור, ולהפריע לו בכל שעה. הוא לא היה יכול להתנתק, בגלל האחריות העצומה שהיתה לו על הדבר הזה. ועל הדבר הכי קטן הוא היה קופץ חזרה. כך שהשנה וחצי האחרונות לחייו היו תקופה מאוד מאוד עמוסה - מבחינתו, וגם מבחינתי. זה דרש ממני הרבה סבלנות, והבנה שהוא לא רק שלי. ועדיין, הוא מצא את הזמן להיות איתנו, ובימי שישי היינו משתדלים לצאת לטייל כשהוא היה בבית, והוא היה לומד עם הילדים ולוקח אותנו לטיולים בג'יפ. הדברים האלה השאירו רושם עמוק אצל הילדים". "שמחתי כי ידעתי שהוא מצליח, וזה כמובן גרם להרבה מאוד גאווה. תמיד כשהוא התקדם היה חשוב לו לקבל את התפקידים היותר מרכזיים, וזה באמת מה שהוא קיבל. והיה לי ברור שזה מה שצריך להיות. כשעלו על הפרק תפקידים יותר שוליים, שגם הם כמובן מאוד חשובים, דרור היה אומר - אין טעם שאני אמלא תפקידים כאלה. "דרור מאוד רצה את התפקיד של מח"ט הצנחנים. כשהוא קיבל את מינוי מח"ט חברון הוא ראה בו מקפצה לקראת החטיבה, אבל כשהוא הגיע לשם הוא קיבל את התפקיד הזה בפני עצמו. הוא התייחס אליו באופן משמעותי עד כדי כך שהוא אמר שזה לא מעניין אותו אם בסוף הוא יקבל את הצנחנים. ומכל התפקידים שדרור מילא, זה היה התפקיד הכי קשה, כי הוא דרש ממנו גם להצליח מול הטרוריסטים וגם להצליח מול ההתיישבות, ואפילו להצליח מול הצבא ומול מערכת המשפט. זה דרש ממנו הרבה מאוד כוחות. אבל היה לו כישרון ליצור קשר אנושי ולסחוף את כולם אחריו. "לדרור היו תמיד הרבה מאוד עקרונות. הוא לא ויתר אף פעם על העקרונות שלו כלפי היישוב, אבל הם תמיד ידעו שיש לו קשר למקום הזה מעבר לצד הביטחוני. הוא מאוד העריך את מסירות הנפש של המתיישבים. דווקא לקראת סוף התפקיד היה לו ויכוח קשה איתם, אבל בגדול היה ביניהם קשר של אמון". על דלת הבית, לא רחוק ממודעת האבל על דרור, תלתה הדסה שלט ובו היא מודה לבאים ולמטי-השכם, אך מבקשת להניח למשפחה בין השעות 18-21. "יש שעות שבהן אי אפשר להכניס אנשים מבחוץ", היא אומרת. "בהתחלה היו אנשים מגיעים כל הזמן, אבל הרגשתי שאני צריכה זמן לבד עם הילדים". כל אחד מהם, היא אומרת, חווה את האובדן לפי גילו ולפי אופיו. "מאוד חשוב להם להמשיך את החיים כרגיל. הם ילדים מאוד שמחים, אבל יחד עם זה אבא שלהם מאוד חסר להם, במיוחד בצמתים משמעותיים. למשל בלידה של דרור-נחמיה. הם שאלו: איך אבא לא יהיה בברית? ואיך את יכולה לבחור שם כשאין לך עם מי להתייעץ? ובאמת הם הפכו להיות יותר משפיעים בהחלטות שונות. או כשיצאנו לחופש, הם לא הבינו איך אפשר לצאת לחופש בלי אבא, אבל היה לי חשוב להראות להם שאפשר להמשיך. תכננו לצאת לחופשה באילת בשנה שעברה, ודרור מאוד חיכה לזה וכולנו חיכינו להיות יחד, וזה לא יצא. אז החלטנו לא לוותר על זה השנה. הילדים שאלו - אז איך נוסעים, ובכלל, את מסוגלת לנסוע עד אילת? אז אמנם זה קשה, אבל עם הכוחות שיש לנו אנחנו משתדלים שהחיים ימשיכו". "דרור, מעצם היותו אבא אבל גם בגלל האישיות שלו, השפיע על כל מה שקרה בבית גם אם פיזית הוא לא היה פה. הוא השפיע ברמה העקרונית. והתפקיד שלי היה ללכת עם זה ולהוציא לפועל. בדברים הגדולים, אם היו לי התלבטויות תמיד יכולתי להתקשר אליו ולשמוע מה הוא חושב, למרות שבגדול ידעתי מה הוא חושב. הילדים התרגלו לזה שביומיום יש רק אמא, וגם אני התרגלתי לזה שאני צריכה למלא את כל הפונקציות". היא אחות במקצועה, ובעבר עבדה במחלקת טיפול נמרץ. העבודה הביאה לה סיפוק רב, "אבל התחילה בעיה עם שבתות. כשדרור היה מגיע הביתה היה נראה לי לא שייך לעבוד, וכשהוא לא היה מגיע הביתה אז הילדים היו נשארים בלי אבא ובלי אמא". לפני כמה שנים שמעה על קורס מיילדות בתל-אביב שהתאים למגבלות הטכניות של אשת קצין עם 6 ילדים, וקפצה על המציאה. לעבודתה בשערי-צדק חזרה מיד לאחר השלושים, ומאז שדרור-נחמיה נולד, לפני שמונה חודשים, היא בבית. "זו היתה שנה מאוד אינטנסיבית והחלטתי שאני צריכה קצת להישאר בבית. חוץ מזה שגם דרור-נחמיה היה צריך את זה". "ההתייחסות שלנו אל היותו של דרור בצבא לא היתה כאל עבודה, אלא כאל משימה. וזו היתה משימה של כל הבית. וכשזו הגישה, אז הכל צריך להשתלב עם זה. אז אם זה משתלב וזורם - בסדר, אבל אם לא, צריך לעצור ולבדוק מה העיקר ומה התפל. והצבא היה העיקר. לשבת ההיא נסעה לאחותו של דרור בבאר-שבע. "ביום שישי הוא התקשר אולי עשר פעמים לשאול אם הגענו כבר לבאר-שבע, ומה קורה. גיסו לומד רפואה בבאר-שבע ועובד שם, וכשהטלפון צלצל בערב שבת היינו בטוחים שזה מבית החולים. זה היה אח של דרור, והוא אמר שהוא שמע חדשות והוא התקשר לדרור, ולא ברור מה קורה אבל המצב לא טוב. אחרי שעה וחצי קצין העיר הגיע אלינו. כבר הבנו מה המצב, זו לא היתה הפתעה בשבילנו. "בכוונה השכבנו כבר את הילדים הקטנים. הבת הגדולה היתה ערה, והיא ידעה. הקשבנו לקצין העיר וניסינו להבין מה היה שם, למרות שהם לא האנשים שיכולים למסור את הדיווח הזה. אבל היה לי חשוב לדעת איפה הוא נמצא, ושמישהו נמצא איתו. ניסינו ליצור קשר עם הבן הגדול, שהיה בישיבה לצעירים בירושלים, כדי שהוא יידע וכדי שלא ישמע את זה מכל מיני מקומות אחרים. בסוף הביא אותו אלינו נהג גוי, בסביבות שתיים לפנות בוקר. "ובבוקר, כשהילדים קמו, דיברתי עם כל אחד מהם. סיפרתי לגדול יותר, בן התשע, ובכינו יחד. אמרתי לו שלפחות הוא יכול להתנחם בזה שאני בהריון, אז הוא אמר לי שלפחות הילד הזה לא יצטרך לעבור את מה שאנחנו עוברים. אמרתי לו שמה שהוא זכה לו, להכיר את אבא שלו תשע שנים, תינוק כזה לא יזכה. ישי, בן השש, לא הבין כל כך מה קורה. מאוחר יותר אמר שבהתחלה חשב שיהיה לו יותר קל עם הזמן, אבל הוא רואה שככל שהזמן עובר זה יותר קשה. מין הבנה עמוקה של ילדים. והקטן, בן השלוש, היה מדהים וקלט כל מה שקורה סביבו. הוא אמר - 'איך יכול להיות שמחבל הרג את אבא שלנו הגיבור'. ההתמודדות שלי ושל הילדים עם העניין הזה היתה לא פשוטה, אבל כשמסתכלים על זה בצורה יותר רחבה הדברים מקבלים משמעות. "כשהגענו הביתה במוצאי שבת היו כאן מעל מאה איש שרק חיכו שנחזור, ונכנסתי פנימה וכולם נכנסו אחרי. וזהו, נגמרה הפרטיות, נגמר הזמן שלי לבד עם הילדים. בשבעה היו פה עשרות אנשים, מהבוקר עד הלילה - גם אנשים שלא הכירו את דרור אבל ראו לנכון להגיע. מאז קיבלתי כל מיני מכתבים, חלק גדול מהם מאנשים שלא הכירו אותו אבל חשו את הרושם שהוא השאיר אחריו. "ולתוך זה נכנסת דרך ההתמודדות שלי עם השכול, עם החיסרון הגדול, עם החלל. אני משתדלת לקחת את הדברים בצורה יותר עמוקה ורחבה, להבין שנסתרות דרכי השם. אם אנחנו מאמינים שקורה פה תהליך גדול, וזה שייך לתהליך, אז זה מתקבל בהבנה לפחות, אם לא באהבה. "ההתמודדות היא יומיומית - אם זה לגדל לבד את הילדים, אם זה הגעגועים וההיעדר שלו - כי הוא היה אדם מאוד כריזמטי, מלא אנרגיה. הוא היה מאוד נוכח, ולכן החלל גדול כל כך. אבל הוא השאיר לנו דרך". "כן. כבר בשבעה הם הביאו את התחקיר הראשוני שמספר מה קרה ואיך קרה, מתחילת הקרב ועד סופו. ואחר כך כשעיבדו את הממצאים לתחקיר מסודר הם באו והסבירו. מבחינת הצבא, הם מאוד בסדר. שומרים על קשר, גם ברמה האישית. מבחינתי, מהרגע שהתחתנתי ועד שדרור נהרג הרגשתי שהייעוד שלי זה להיות אשת איש צבא, ורוב האנרגיות הושקעו בתחום הזה. ופתאום אני לא. ועכשיו אני צריכה לחפש ולמצוא מה אני כן. יש לי כמובן תפקידים בתוך הבית, אבל השאלה היא אם יש לי משהו מעבר לזה. אני עדיין בחיפושים". "כל אחד צריך למצוא את מה שמתאים לו, אבל לא מבחינת המימוש העצמי אלא בראייה של מה עם ישראל צריך. בכל מקרה, אי אפשר שאדם יעשה משהו שלא מתאים לו, ולכן כל אחד צריך לברר לעצמו מה הוא רוצה לעשות, ובדרך כלל הרצון מתאים ליכולת, ולעשות את זה בצורה הטובה ביותר. כמובן שהבסיס צריך להיות בית המדרש, אבל כשיש בסיס איתן אדם יכול לעשות מה שמתאים לו בצורה הטובה ביותר. אני מקווה שיהיו לי הכוחות לחנך גם את הילדים שלי לאור הדרך הזו. "לא הייתי מבקשת חיים אחרים. הייתי שלמה מאוד עם כל התפקידים שדרור עשה. הצבא היה מאוד בתוך הבית - לא היתה שנה שהילדים לא התחפשו לחיילים, ותמיד צחקתי שהילדים עולים בדרגה יחד עם אבא שלהם. זה היה חלק מההווי המשפחתי. אם אני מנתקת את המשפחה מהצבא, זה יוצר משפחה אחרת לגמרי. אני לא מצטערת על השנים שהיו, אבל עכשיו, אחרי שדרור הלך, אני חושבת על השנים האלה שהייתי יכולה להיות יותר קרובה אליו פיזית. נפשית היינו יחד כל הזמן". "יש משהו ששומר אלמנות, והילדים נותנים המון כוח - החיוך שלהם והשמחה שלהם. והשנים שהייתי יחד עם דרור, והדבר הזה שבנינו - היכולת הזו להתייחס לחיים בצורה בריאה, לדעת להבחין בין עיקר ותפל". "קודם כל, אני מאמינה שמעצם זה שהוא נקרא על שמו זה מחבר אותו בצורה מאוד ישירה לאבא שלו. והוא יצטרך לשמוע את הסיפורים. גם הילדים האחרים יצטרכו את התמונות והסיפורים - גם מחברים של דרור שיוכלו לתת היבט אחר שלו שאני לא הכרתי. ובעיקר - מעצם החיים בבית הזה, שדרור נמצא בתוך קירותיו".